שלוש צוואות ערכה המנוחה טרם פטירתה בשל מחלה חשוכת מרפא.
בצוואה הראשונה קבעה המנוחה את אחיינה ואחותה (לקוחות המשרד) כיורשיה. כך גם הורתה בצוואה השנייה, אותה ערכה לאחר 3 שנים. בצוואה השלישית, בהפרש של 4 שנים ולאחר שמונה למנוחה אפוטרופוס גוף, נחתם מסמך הנושא כותרת של צוואה, בו הורתה המנוחה כי יורשה היחידי הוא בנה. בנוסף לצוואה השלישית, חתמה המנוחה על מסמכי מתנה, בהם הורתה על העברת דירתה לבנה.
כעת, הגיעו לפתחו של ביהמ"ש הצדדים – בנה של המנוחה, אחותה ואחיינה – בשאלה איזו צוואה יש לקיים ומה דין מסמכי המתנה?
בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת הורה על קיום הצוואה השנייה, וקבע כי המנוחה לא הייתה כשירה במועד חתימת הצוואה השלישית, המהלך אינו פרי יוזמתה של המנוחה אלא כתוצאה של לחץ מסיבי שהפעיל בנה ומכל מקום, לא הונח בפני ביהמ"ש כל תיעוד רפואי הסותר מסקנה זו. בית המשפט התרשם כן בנה של המערער ואשתו "לא בחלו בהפעלת לחץ על המנוחה".
על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על קביעות עובדתיות, על התרשמותו מהעדים הרבים שהעידו לפניו, מתיעוד רפואי רלוונטי ומחוות דעת מומחה רפואי שמונה על ידו.
ביהמ"ש המחוזי הבהיר שהבנה של מצווה צריכה להיות הבנה מלאה, לא "פחות או יותר", לא "ככה ככה", שאחרת אין בפנינו דבר צוואה.
תיק בו ייצגו עו"ד יהונתן קניר ועו"ד שחר מלול שיבר ממשרדנו.