בני הזוג המנוחים ערכו ב- 1994 (טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 12 לחוק הירושה) "מסמך" בכתב ידו של המנוח אשר כותרתו "הסכם שותפות". בתחתית המסמך מופיעות החתימות של המנוח והמנוחה. המסמך נכתב בלשון רבים וכולל הוראות הנוגעות לאופן בו יחולק עיזבונם של המנוח והמנוחה לאחר פטירתם. בנותיה של המנוחה הגישו תובענה למתן צו לקיום מסמך זה כצוואה, ומנגד, הוגשו התנגדות ותובענה לצו ירושה ע"י בנותיו של המנוח מנישואיו הראשוניים. השאלות להכרעה: האם המדובר בצוואה הדדית או צוואה משותפת? האם המסמך הוא בכלל צוואתו של המנוח בלבד או שמא אין מדובר בצוואה אלא המדובר בהסכם המכיל הוראות לאחר פטירה? והאם הדבר אפשרי לנוכח הוראות לשון סעיף 8 לחוק הירושה. המנוחים קבעו במסגרת המסמך, כי הוראותיו תיכנסנה לתוקף עם מותו של אחד מהם או במות שניהם יחדיו. ואולם – המסמך שותק בכל הנוגע לאופן בו יחולק העיזבון על ידי בן הזוג שיוותר בחיים. כב' ביהמ"ש קבע כי הבחנה זו מחדדת את היעדר התלות והיעדר הקשר בין הוראותיו של המנוח במסמך לבין הוראותיה של המנוחה במסמך ומצביעה על כך שלו היה מדובר בצוואה, אזי היא הייתה מתאימה יותר להיות צוואה משותפת אך לבטח שאינה עונה על קריטריונים של צוואה הדדית. עוד נקבע כי מסמך בו נכתבה צוואתם של שניים בכתב ידו של אחד מהם בלבד, יהא כשר כצוואה רק לגבי אותו מצווה אשר כתב אותה בכתב ידו. כאשר עסקינן בצוואה הדדית – לא ניתן להגמיש את דיני הצורה הקבועים בחוק הירושה. מכאן, שאין המדובר בצוואה משותפת או צוואה הדדית שנערכה על יד המנוחים. ואולם, ביהמ"ש קובע כי אין להכיר במסמך אף כצוואת המנוח בלבד: כותרת המסמך היא הסכם שותפות.