נדונה בקשת אם לקבוע כי מדינת ישראל היא מקום המגורים הרגיל של הקטינים מכח ס' 15 לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א- 1991 ("האמנה"), לעת שמתנהלת תביעה מכח אמנת האג שהגישה האם בביהמ"ש בחו"ל.

האם עתרה בפני ביהמ"ש בישראל כי יכריע בשאלת מקום המגורים הרגיל של הקטינים בישראל עוד טרם הכרעת בית המשפט בחו"ל, באופן  שיזרז את ההליכים המתנהלים בביהמ"ש בחו"ל.

כבוד השופט י. אליהו דחה את הבקשה, מאחר שהשאלה המרכזית – מהו מקום המגורים הרגיל של הקטינים – היא חלק מההליך העיקרי, שיידון במסגרת ההליך המתנהל לפי האמנה בבית המשפט בחו"ל.

כב' השופט י. אליהו מבסס את החלטתו על פס"ד שניתן בבע"מ 1930/14 פלונית נ' פלוני,  לפיו שאלת מקום המגורים הרגיל של הקטינים היא עובדה טהורה ("Pure Fact"), והבחינה צריכה להיות רחבה ומעמיקה, תוך התייחסות למכלול הנסיבות והעובדות הקשורות לחיי הילדים, כולל כוונות ההורים, אך לא כמרכיב עצמאי אלא כחלק מהתמונה העובדתית הכוללת.

כבוד השופט י. אליהו הבהיר כי אין לקיים דיון בשאלה כה מהותית כגון מקום המגורים הרגיל של הקטינים, מבלי לשמוע את הצדדים, לקיים חקירות ולהתייחס לכל העובדות הקשורות. בנוסף, השופט ציין כי עצם הדיון בבקשה זו בישראל עלול לעקוף את ההליכים המתנהלים בבית המשפט בחו"ל, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם מטרת האמנה.

בהתייחס לטענת האם כי הדיון בישראל אינו מצריך חקירות ועשוי לייעל את ההליך, השופט קבע כי מדובר בטענה שגויה, מאחר שהחלטה בעניין זה צריכה להתקבל לאחר שמיעת כל הצדדים ובירור עובדתי מעמיק, ולא באופן מקוצר.

הבקשה נדחתה.