לאחר 30 שנות נישואין ו – 3 ילדים משותפים, נשארה רק מחלוקת לגבי זכויות האישה (הלקוחה שלנו) בבית המגורים, שנרכש ע"י הבעל לפני נישואי הצדדים, אולם שופץ והורחב במידה ניכרת במהלך החיים המשותפים. הערכאה הראשונה, כב' ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז המרכז  (כב' סגנית הנשיאה השופטת ר. מקייס) בתל אביב, קיבל את הטענה שלנו כי נסיבות חייהם של בני הזוג לשעבר מלמדות על כוונת שיתוף בנכס וקבע כי מחצית מהזכויות בבית המגורים שייכות לאישה. ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלושה שופטים דחה את ערעורו של האיש, וקבע כי לא נפלה שגגה בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה וכי האישה הייתה מעורבת מעשית וכספית בשיפוץ הבית. מכאן הוגש ערעור נוסף לביהמ"ש העליון, אשר דחה את טענות האיש וקבע כי אף על פי שחוק יחסי ממון מחריג מאיזון משאבים נכסים שנרכשו ערב הנישואין, אין בכך כדי למנוע הכרה בשיתוף בנכס חיצוני קונקרטי בהינתן כוונת שיתוף מכוח הדין הכלל.